אני זוכרת איך לשאלתי באחד הקורסים הראשונים שלמדתי בחיפוש האלוהות, המרצה אמר לי במן זלזול כזה: "את לא באמת חושבת שאלוהים הוא איזה סבא טוב כזה שבשמים?!" "ברור שלא" עניתי במבוכה והשפלתי את מבטי. לא העזתי לומר לו שזו בדיוק התמונה המצוירת בראשי מאז ילדותי, תמונה שלא מסתדרת לי ושהגעתי לקורס רוחני כדי לברוא בתוכי תמונה חדשה או לענות על השאלה האם בכלל יש אלוהים? אפשר לומר שאותו מרצה לא היה הבייגלה העגול שבין המלאכים שפגשתי בהמשך דרכי בחיפושיי את האלוהות, אך באותו קורס לא העזתי שוב לשאול שאלה על האלוהות, אפילו מלהישיר מבט אל אותו מרצה נמנעתי.
למזלי לא זנחתי את ההשתוקקות לגלות את האלוהות. זה רדף אותי בערותי ובשנתי, ביומי ובלילי. חיפשתי את בורא עולם, את חוק הטבע שמנהל פה את כל מה שקיים.
במסגרת מחקרי גיליתי שהאלוהות הוא חוק האהבה, אבל לא אותה אהבה חלבונית הורמונלית שאנחנו מכירים מהעולם הגשמי, אלא אהבה אלוהית שיש בה מסירות אין קץ ורצון להטיב לכל הנבראים. כן, להטיב לכולם! ולמה אנחנו מתקשים לראות את ההטבה שהבריאה מעניקה לכל אחד ואחת בכל רגע נתון? זאת מכיוון שלא הגענו לדרגת הוייז הרואה מלמעלה את התמונה של כל המבוך. זאת מכיוון שאנחנו רואים חלק פצפון, ממש קטנטן, את החלק של הרצון שלי בלבד ולא את המערכת השלמה ששואפת להיות כל הזמן בהרמוניה. איננו רואים את הסיבה בגללה הבריאה דוחפת כל אחד מאתנו להשתלב בכל דרך שניתן בהרמוניה של המערכת השלמה. איננו רואים ואפילו בשבריר קטן כיצד הבריאה מנסה להחזירנו כל הזמן להרמוניה המלאה של המערכת השלמה. אנחנו רואים חלקיות מהכאן והעכשיו ולא מסוף העולם ועד סופו ולכן אנו מפרשים את מה שקורה לנו כהרעה ולא כהטבה.
במסגרת התחקותי אחר האלוהות גילית שבורא כאילו לוחש באוזני נבראיו "בוא-ראה", כלומר מזמין כל אחד מאיתנו ללמוד אותו, לבוא ולראות אותו, לברוא אותו בתוכנו. לא סתם כך, אלא בעבודה משותפת עם עוד קבוצת אנשים מנבראיו, שגם הם רוצים להתחקות אחריו. הוא מזמין אותנו להיות טובים ומיטיבים כלפי אותה קבוצה וכך ללמוד ולהשיג את תכונת האלוהות הטובה והמטיבה, ובכל השגה של הבריאה לברוא בתוכנו חלק יותר מדויק מהבריאה עד שנגיע לתמונה השלמה.