מי לא היה רוצה להיות פיטר פן? הילד הנצחי הרודף אחרי הנאות ובורח ממכות ותוך כדי נתקל באין ספור חוויות חלקן מהנות וחלקן מפחידות. הילד הנצחי שמעבר לרדיפה אחרי הנאות ומעבר לבריחה ממכות פועל במרץ רב לחבר את קבוצת הילדים האבודים (האמנם אבודים???) לחבורה מאוחדת ושמחה וכדי לשמור עליה נרתם להגן עליה מפני אויבים רשעים.
נראה שהסופר ג'יימס מתיו ברי כתב את הספר מתוך הפחדים, מתוך הפנטזיות, מתוך הרגשות האמיתיים שלו. בזכות זה הספר הוא אותנטי והפך להיות סיפור שמקריאים לילדים בכל כך הרבה בתים ברחבי העולם. כשהסופר מתחבר וכותב מתוך הפנימיות הכי אמיתית ואותנטית שלו הוא מצליח לשים את הלב שלו בתוך הסיפור ובכך הוא גם מצליח להיכנס ללבבות, לרגשות, לפנטזיות ולפחדים הכי עמוקים של הקוראים.
שנים רבות הייתי בתפיסה שספר טוב הוא ספר שתפס אותך ואתה ממשיך לקרוא בו מבלי שהוא שומט אות. הוא סוחף אותך, אתה מבין מרגיש ושועט עם הסופר בציור שהוא מצייר עבורך בכישרון רב. שנים רבות קראתי ספרים שתפסו אותי מההתחלה.
המהפך שעבר עליי הגיע אליי כשלראשונה פתחתי את תלמוד עשר הספירות בהסבריו של בעל הסולם. הקריאה סתומה. מילים באותיות עבריות אך כאילו בשפה אחרת. קראתי ולא הבנתי כלום, כאילו גיבובי מילים בלי משמעות. אבל במילים הללו שהשכל שלי לא הבין כלל היה טמון משהו שלא הכרתי לפני כן. היה שם רגש עמוק שלא יכולתי להסבירו. לא יכולתי לעזוב את הספר ושוב ושוב קראתי את אותו קטע ושוב ושוב לא הבנתי אותו וככל שקראת יותר הרגש היה חזק יותר. בניגוד לספרים אחרים שאם לא הבנתי שמטתי, פה הרגש הזה זרק אותי לרצון עמוק להבין על מה מדבר בעל הסולם.
הרגשתי שבעל הסולם שם בתוך המילים דברים אמיתיים, אותנטיים, דברים שהוא חווה מרגיש ויודע. הרגשתי שהוא השיג ממקום גבוהה את הדברים עליהם הוא כותב. הרגשתי שזה לא דברים מפונטזים, שזו אמת לאמיתה. בעקבות אותו מפגש התחלתי להתעמק יותר בלימוד תלמוד עשר הספירות. ומה שמדהים שיש בו כל כך הרבה רובדים של הרגשה והבנה וככל שאני מתעמקת יותר בכתבים וקוראת שוב ושוב את אותם החלקים אני מצליחה להגיע לעוד רובד ועוד רובד ועוד הרגשה ועוד הרגשה. נראה שהוא מקור בלתי נדלה להבנת העולם והסיבה להיותנו בעולם הזה. אחכ המשכתי בבלוג הזה – https://laitman.co.il/